רונית היא אישה בת 63 שעובדת כמנהלת משרד עבור שכר של כ- 6,500 ₪ בחודש. רונית נקלעה בתום לב לחובות בסך של כ- 180,000 ₪, בעטיים נפתח נגדה הליך חדלות פירעון. ביום 5/12/2022 ניתן לרונית צו לשיקום כלכלי במסגרתו נפסק בין היתר כי על מנת לקבל הפטר, על רונית להוסיף סך של 54,000 ₪ לקופת הנשיה וזאת ב- 36 תשלומים חודשיים בסך של 1,500 ₪ כל אחד. מכיוון שבמועד הדיון היתה לרונית קופת גמל לקצבה בה היו צבורים לזכותה כ- 590,000 ₪ שמתוכם כ- 270,000 כספי פיצויים והיתרה הם כספי תגמולים. בין רונית ובין הנאמן התעוררה מחלוקת בשאלה האם יש להורות על מימוש כספי הפיצויים על מנת לפרוע את כל חובותיה לנושים. סעיף 228 לחוק חדלות פירעון עוסק בעניין זה ומבחין בין שני סוגים של כספים הצבורים בקופת גמל - הסוג האחד הם כספים שאינם מיועדים לקיצבה והסוג השני הם כספים שמיועדים לקיצבה אך טרם הגיע המועד לשלמם כקיצבה, וקובע שבית המשפט רשאי להורות על משיכת הכספים האמורים, כולם או חלקם, למעט כספים המיועדים למטרת קצבה שטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה.

על רקע נתוניה האישיים ומצבה של רונית, השופט ליאור גלברד סקר את פסק דין ע"א 5033/18 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ נ' לוי (2/2/20) אשר עסק בשאלה משפטית דומה ואשר בו נקבעו השיקולים שעל בית המשפט לשקול בשעה שהוא מכריע בעניינים מסוג זה שחה את בקשת הנאמן. השופט גלברד קבע שבשים לב לכך שהיחידה הגיעה לגיל פרישה, נתוניה האישיים מקשים עליה להמשיך בעבודתה הנוכחית או במציאת מקום עבודה חלופי, ובהינתן שסכום קצבת הזיקנה שהיא צפויה לקבל נמוך ממילא ובקושי יאפשר את קיומה בכבוד בשנות זקנתה גם אם לא ימומש רכיב הפיצויים בקופת הגמל של רונית, דחה את בקשת הנאמן.

לאור גילה המבוגר של רונית, ההכנסה הנמוכה הצפויה לה בפרישה גם אם לא ימומש רכיב הפיצויים, והיעדר מקורות הכנסה ותמיכה אחרים משמעותיים, השופט ליאור גלברד החליט שאין הצדקה למשוך את כספי הפיצויים ולהעבירם לנושים, ובתוך כך דחה את בקשת הנאמן כדי לאפשר לרונית קיום בסיסי בכבוד בזקנתה.